לחיי הזוגיות של האדם מקדישה התורה בפרשת בראשית פסוק בודד ובעל משמעות רבה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו והיו לבשר אחד". הכתוב עצמו נמנע לעמוד על תהליך עזיבת ההורים והדביקות באשה, ועל חוויותיו של האדם בתהליך זה, והפרשנים שעסקו בפירושו של הפסוק התמקדו רק בסיפא של הפסוק "והיו לבשר אחד" וניסו להסביר את משמעות הדברים (רש"י מסביר שבשרם של האיש והאשה נעשה לאחד באמצעות הולדת הילדים; הרמב"ן, לעומת זאת, מתמקד בחיי הזוגיות המשותפים).
ואולם לא יהיה זה נכון לומר שהתורה נמנעה כלל לתאר את תופעת עזיבת ההורים; בפרשת בראשית הובאו הדברים דרך כלל, תוך שהתורה, כדרכה, בחרה לדחות את הדיון בענין זה להמשך, כאשר יצוצו ויעלו המקרים המעשיים, במקום לדון בענין באופן תיאורטי.
אבי העוזבים הינו יצחק: הפרידה מאביו קשה ביותר ומתבצעת במסגרת העקידה, שכן לאחר העקידה אין אנו מוצאים את יצחק שב יחדיו עם אברהם אביו, והמפגש היחיד המתואר בין יצחק לאברהם לאחר העקידה הוא כאשר באים יצחק וישמעאל לקבור את אברהם. הפרידה של יצחק מאברהם נעשתה כבר בפרשת העקידה, הן בעצם נכונותו של אברהם לוותר על בנו (ואין ספק שיצחק הבחין בכך, בין אם בשעת מעשה, או בהתבוננות בדיעבד), והן באופן סימלי בכך שאברהם, במענה לשאלה הנוקבת של יצחק "ואיה השה לעולה", אינו משיב לו תשובה אבהית, אלא מפנה אותו לא-להים: "א-להים יראה לו השה לעולה בני", ובכך ממיר אברהם את הקשר "יצחק – אברהם" לקשר "יצחק – א-להים" (על פי ליאון קאס, "ראשית חכמה"). גם מאמו שרה נפרד יצחק באופן קשה: בסמוך לאחר העקידה מתוארת מיתתה של שרה, ויצחק נעדר כליל מאירועי בכיתה וקבורתה, וניתן להניח שלאחר העקידה לא חזר יצחק לבית אמו בחברון, אלא חי בארץ הנגב, כפי שעולה מפרשתנו.
יצחק נפרד מאברהם אך אברהם לא נפרד מיצחק, והוא שולח את עבדו למצוא אשה ליצחק. עזיבתה של רבקה את אמה ואחיה אינה טראומטית, אך קיים בה היבט דומה של מיידיות. רבקה אינה מתעכבת "ימים או עשור" - שנה או עשרה חודשים, לדעת המפרשים - בטרם תלך עם העבד, ולשאלת אחיה ואמה: "התלכי עם האיש הזה" השיבה בקצרה "אלך" (תוך שקדמה לכך חשיבה של יום אחד לכל היותר). אי אפשר שלא להתרשם מהפער העמוק שבין אריכות התיאור שניתן בתורה על מציאת האשה המתאימה ליצחק (ההדרכה לעבד, התהיות שמעלה העבד, התיאור על מציאת האשה על עין המים, החזרה על הסיפור בפני משפחתה) לבין האישור הקצר, הברור והמיידי רבקה לעזוב את בית אחיה ואמה אל המסע לארץ כנען, המתמצה במילה אחת: "אלך".
בשני תיאורים אלו, הלקוחים מפרשתנו ופרשת השבוע שעבר, אנו קוראים על תופעה של עזיבה פתאומית ומיידית של בית ההורים. התורה אינה מציינת שמדובר במצב אידיאלי, מה גם שבמישור העקרוני לא ברור האם וכיצד ניתן להסיק מסיפורי האבות מסקנות מעשיות ברורות ומיידיות, והאם הכלל "מעשה אבות סימן לבנים" מתבצע ללא התאמות והתחשבות בנסיבות כל ענין. מצד שני, קיימת חשיבות לכך שהתורה נותנת מקום ליחסים מורכבים של אבות ובנים ומתארת מה הדבר שנעשה במצבים אלו.
