בסופו של המפגש בפניאל כותבת פרשתנו "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יערב בגיד הנשה".
המשנה (חולין ז, ו) דנה בשאלה האם איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה או רק טהורה. לדעת חכמים – נוהג בבהמה טהורה, ואילו לדעת ר' יהודה – נהוג גם בבהמה טמאה. "אמר ר' יהודה – והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדין בהמה טמאה מותרת להם. אמרו לו (חכמים) – מסיני נאסר, אלא שנכתב במקומו".
הרמב"םפסק כחכמים, והוסיף ובאר בפירוש המשנה שלו: "ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם 'מסיני נאסר', והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו... הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות".
בעל הלכות גדולות, לעומת זאת, פסק כר' יהודה. מדובר במחלוקת כבדת משקל העוסקת בשאלה מהו המקור המחייב של המצוות.
לשיטת הרמב"ם, החיוב בכל המצוות נובע ממעמד הר סיני ומסירת התורה למשה רבינו, שנבואתו היתה מיוחדת במינה. כך כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ב, לט) "והואיל ודיברנו במהות הנבואה והודענו אמתתהובארנו כי נבואת משה רבנונבדלת מנבואת זולתו,לכן אני אומר כי מאותה ההשגה בלבדנתחייבה הקריאהאל התורה, כי קריאה זו של משה רבנו לנו, לא קדמה כמותהלשום נברא ממי שידענוהו מאדם עד לו, ולא באה אחריו קריאה כמותה לאף אחד מנביאנו, וכך יסוד הוא בתורתנו שלא תהיה זולתה לעולם, ולפיכך לפי השקפתנו לא הייתה שם תורהולא תהיה זולת תורה אחת והיא תורת משה רבנו".
שיטת בעל הלכות גדולות מוכנה לקבל מקורות נוספים לחיוב במצות כמו איסורים שנצטוו בהם האבות וציווים שציוו אותנו חכמים. מכאן, ברור מדוע בעל הלכות גדולות מוכן למנות במנין תרי"ג מצות גם מצוות מדרבנן, דבר שהינו בלתי אפשרי לחלוטין לשיטת הרמב"ם.
דברים קרובים לכך (אם כי לא זהים) נמצאים גם בספר הכוזרי (ג, לט), הכותב: תורתנו קשורה ב'הלכה למשה מסיני' או יוצאת 'מן המקום אשר יבחר ד': 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'... וכל זה בזמן שסדר העבודה, והסנהדרין, וכל שאר המשמרות ששקדו על שלמות אורח החיים של העם, נשארו בהויתם, ודבק בהם העניין האלוהי ללא כל ספק, אם דרך נבואה, או באמצעות סיוע ממרומים והארה עליונה, כמו שהיה הדבר כל ימי 'בית שני', ... כך נתחייבנו במצוות מגילה ופורים ובמצוות חנוכה, ויכולנו לברך וציוונו על מקרא מגילה, ולהדליק נר חנוכה... ועל נטילת ידים, ועל מצות ערוב וכד', כי אילו נולדו דיננו אלה אחרי הגלות לא היו נקראים מצוות ולא היו מחייבים אותנו בברכה, אך היה נאמר עליהם כי 'תקנה' הם או 'מנהג'.
