בחלומו השני של יוסף, שעליו אנו קוראים בתחילתה של פרשתנו, רואה יוסף את השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו. התורה מספרת לנו גם את פתרונו של החלום הזה, מפיו של יעקב: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה". פתרונו של חלום זה נראה הולם ומתאים הן לאור הצד הויזואלי שבו - כולם משתחווים ליוסף, וגם לנוכח דמיונו לחלום שקדם לו – האלומות המשתחוות – שנפתר על ידי אחי יוסף "ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו"?
ובכל זאת, פתרון החלום השני שניתן על ידי יעקב – קשה. כיצד אמו של יוסף – רחל - יכולה להשתחוות לו, והלא היא מתה זה מכבר? גם ההבדל בין שני החלומות מטריד: מדוע בחלום גרמי השמים מספק לנו החלום מתון מספרי (אחד עשר כוכבים) ואילו בחלום האלומות אין נתון שכזה (אנחנו קוראים על אלומות האחים, אך לא על אחת עשרה אלומות).
כשנקרא את פתרונותיו של יוסף לחלומות המסופרים בהמשך – חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, ולאחר מכן חלומותיו של פרעה – הפרות והשבלים, נוכל להבחין בנקל בכך שפתרונותיו של יוסף מתאפיינים בכך שהגורם המספרי מקושר לזמן: "שלושת השריגים – שלושת ימים הם"; שלושת הסלים – שלושת ימים הם"; שבע פרות הטובות - שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הטובות - שבע שנים הנה". אם כך הם הדברים, הרי שיתכן שפתרון חלום הכוכבים שהעלה יעקב – אינו הפתרון הנכון, או, לכל הפחות, שאינו הפתרון ההכרחי או היחיד של החלום.
כיצד אם כן היה יוסף פותר חלום זה?
יניב ודביר הלר במאמרם במגדים לט הציעו את הפתרון ה"יוספי" לחלום – כזה העושה שימוש בנתון המספרי שסופק: השמש הירח ואחד עשר הכוכבים לא סימלו את משפחתו של יוסף, כפי שסבר יעקב בהימשכו אחר הדמיון לחלום האלומות, אלא באו לציין תקופת זמן של שלש עשרה שנים, שהיא תואמת למשך הזמן שחלף מהרגע שבו נמכר יוסף למצרים, כשהיה בן שבע עשרה שנה, ועד הרגע שבו עמד לפני מלך מצרים - בן שלושים שנה. במלים אחרות, החלום שחלם יוסף לא ניבא שיוסף יהיה מנהיג המשפחה, אלא דבר גדול בהרבה, שבעוד שלוש עשרה שנים – כך אמר החלום – יגיע יוסף לפיסגה שבה העולם כולו יהיה כפוף לו.
האפשרות ששני בני אדם יפתרו חלום באופן שונה ואף הפוך נדונה באופן מפורש בתלמוד הבבלי (ברכות נו, א) – "מאן דיהב ליה אגרא פתר ליה טבא, ומאן דלא יהב ליה אגרא פתר ליה בישא", והיא העלתה תמיהה גדולה – האם "אפשר שישתנו גזירות הבורא בעבור פתרון הפותר"? (שו"ת מן השמים לר' יעקב ממרוויש, סימן כ"ב). פשר הענין נעוץ במקרה אחר שמספר ר' בנאה (בבלי, ברכות נה, ב) שעשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, והוא הלך אצל כולם שיפתרו לו את חלומו, ומה שפתר זה לא פתר זה, וכולם נתקיימו. הדרך היחידה, אולי, להסביר דבר זה היא שכל אחד ראה על פי רוחו חלק אחד של תמונה מרובת פנים המתאים להבנתו. כך אכן התייחס ר' יצחק עראמה לפתרון החלומות של יוסף: "וכבר אפשר שישיג הפותר הרואה אחת מהוראות החלום לבד, ויחשוב הנשאר לבטלה, ויהיה לו אז הפסולת רבה על האוכל, וזולתו מהפותרים יתחלף אליו ויכיר ממנו מה שלא הכירו הראשון ויעלם ממנו מה שידעהו".
פתרון החלום על ידי יעקב התאים, אפוא, להבנתו שלו את המציאות לאור מה שראה בביתו, ולנוכח חלום האלומות. הפתרון (ההיפותטי) של יוסף לחלום הכוכבים יכול היה להתאים לתפיסתו את המציאות בחלוף שלוש עשרה שנה, ואולי אף בזמן אמת – מיד לאחר שסיפר לאביו ואחיו על החלום.
קיימת זיקה מעניינת בין דברים אלו לתפיסות פוסט מודרניסטיות אודות העדרה של פרשנות אחת לטקסט בפרט, ועל העדרה של אמת מוחלטת בכלל. ראו, למשל את הדמיון בין הדברים שכתבנו לעיל למקור פופולארי – ויקיפדיה- המסביר את אחד ממאפייניה של החשיבה הפוסט מודרניסטית: "חשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיביסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות ולא להפך... משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורי, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר".
החשיבה הפוסמודרנית מציבה אתגר לא פשוט לאדם הדתי: בעולם שבו הדגש עובד מדבקות באמת מוחלטת לחיבור לקול הפנימי-אותנטי של האדם - מה יהיה מעמדם של הערכים הדתיים? מהי משמעות היותה של התורה – תורה א-להית? דברים יפים בענין כזה כתב הרב ישראל סמט בתשובה שהתפרסמה באתר האינטרנט של כיפה ושיכולים להוות מבוא לדיון מעמיק בשאלות אלו: "הדת היהודית בנויה על הערך המוחלט של התורה האלוקית, ממנה נגזרות מצוות וערכים רבים. הסתכלות פוסט מודרנית עלולה להתקשות לקבל ערך מוחלט כזה. מצד שני - התורה ניתנה לפרשנותם של בני אדם, וכאן יש מקום לתפיסה שקרובה לפוסט מודרניות. הבעיה היא הצורך ליצור מציאות הלכתית אחידה למרות הפרשנות האישית והסובייקטיבית שאדם עשוי לתת לתורה. ההתלבטות ביחס לפוסט מודרנה בחברה הדתית נמצאת בעיצומה. יש השוללים אותה מכל וכל, ורואים בה תופעה תרבותית מקולקלת שעתידה להיעלם מן העולם. יש הרואים בפוסט מודרנה תובנה אנושית המעמידה את האדם במקומו. אם המודרנה גרמה לאדם לגאוה רבה, הפוסט מודרנה עשויה להביאו לענוה בפני הא-להים. יש הרואים בפוסט מודרנה פוטנציאל לביטוי אישי עמוק, שעשוי לחבר את האדם לשורשי נשמתו. כמדומני שאין אדם דתי שיוותר מכל וכל על ערכו של המוחלט, גם, ואולי דווקא, אם הוא מכיר בקושי האנושי להגיע לאמיתות כאלה".
