על פי מדרש תנחומא (ויחי יז), יוסף שהושלך אל הבור ("ויקחהו וישליכו אותו הבורה"), חזר אליו בהמשך. היה זה כאשר יעקב נפטר, ובחזרתם של יוסף ואחיו מקבורת אביהם, הגיע יוסף לאותו בור ובירך עליו "ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה".
מוני המצוות התייחסו, גם אם בעקיפין, לשאלה האם בתוך תרי"ג מצוות קיימת מצוה המוטלת על האדם להודות לה' על מאורע אישי שאירע לו.
הסמ"ק (קמ"ו) השיב לכך בחיוב. הוא מנה באופן מפורש את חובת ההודיה הפרטית המוטלת על מי שאירע לו נס. בהקשר זה מזכיר הסמ"ק את "ברכת הגומל" של יורדי ים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא ויוצא מבית האסורים.
עמדתו של הרמב"ם בענין זה מורכבת יותר. מצד אחד, הרמב"ם מזכיר (הלכות ברכות פרק י) את דין ברכת הגומל וברכות הודאה אחרות, אך אינו מונה את חובת ההודיה הפרטית כמצוה נפרדת. מצד שני, שיטת הרמב"ם היא שקיימת מצות עשה להתפלל בכל יום (הלכות תפילה א, א), ותוכנה של אותה תפילה כולל גם "שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד כפי כוחו". מכאן ניתן להסיק שאמנם חובת ההודיה הפרטית אינה נמנית כמצוה נפרדת, אך היא נכללת בתוך מצות עשה של תפילה (השווה - זוהר הרקיע לרשב"ץ, יט)
בתווך, נמצאות אותן שיטות שאינן מונות את מצות התפילה כמצות עשה מן התורה, ואינן מונות את חובת ההודיה הפרטית כמצות עשה עצמאית. לכאורה, לפי שיטות אלו, לא יהיה לחובת ההודיה הפרטית מקור חיוב מהתורה אלא רק מדרבנן. ואולי אין זה כך. יתכן ושיטות אלו יסברו שחובת ההודיה הפרטית נכללת בחובת ההודיה הכללית – מצות הלל. אלא שכאן נפתחת שאלה חדשה: ההלל גופו - האם הוא מן התורה או מדרבנן? על כך נקדיש אי"ה את עיוננו בשבת הבאה, שבת חנוכה, בה נדון בשאלה "מה לחנוכה ולתרי"ג מצות".
