פרשתנו מספרת על יעקב האומר לנשותיו "אתן ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן".
הרמב"ם בהלכות שכירות (יג, ז) עמד על כך שתורה מדגישה שיעקב עבד בכל כוחו, ופסק שהפועל חייב לעבוד בכל כוחו אצל בעל הבית: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן... אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כוחו, הרי יעקב הצדיק אומר 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן'.
חובת הפועל כלפי בעל הבית יכולה להשתייך למספר ציוויים:
לפועל יש היתר לאכול משל בעל הבית ("הפועלין שהן עושין בדבר שגידוליו מן הארץ, ועדיין לא נגמרה מלאכתו, בין בתלוש בין במחובר, ויהיו מעשיהן הן גמירת המלאכה--הרי על בעל הבית מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו"), ויש עליו איסור לאכול משל בעל הבית בעת ביצוע המלאכה ("המבטל ממלאכתו ואכל, או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה--הרי זה עובר בלא תעשה") (שכירות יב, א - ג). איסור זה שייך למצות לא תעשה "וחרמש לא תניף על קמת רעך". מסתבר בדעת הרמב"ם שאיסור הבטלה של הפועל וחובת העבודה בכל כוחו משתייכים גם הם למצות לא תעשה הנ"ל.
איסורי גזילה וגניבה– השו"ע (חושן משפט, שלז) הביא את איסור האכילה בעת ביצוע המלאכה, אלא שציין שהפועל שאוכל בזמן שאסור לו לאכול עובר בלא תעשה, ולא פרט באיזה לא תעשה מדובר. הסביר על כך הסמ"ע שם שמדובר באיסורי גזילה וגניבה.
הטעם לדברי הסמ"ע הוא שקיימות שיטות (ראב"ד, רמב"ן) החולקות על הרמב"ם לגבי תוכנו של האיסור "וחרמש לא תניף על קמת רעך" וסוברות שהאיסור אינו עוסק בביטול מלאכה, אלא על האופן שיכול הפועל לקצור עבורו את הקמה. ממילא החיוב שלא להתבטל אינו יכול להיכלל בלאו של "וחרמש לא תניף על קמת רעך", ועל כן הלאווים הרלבנטיים הם גניבה וגזילה.
