קריאת הפסוקים בפרשה העוסקים בברכת יעקב לבניו של יוסף מגלה שיוסף השתהה זמן יקר ומשמעותי בנסיונו לתקן את "טעותו" של יעקב. בניגוד למצופה, יוסף לא זינק מיד לאחר שיעקב שיכל את ידיו ושם את ימינו על ראש אפרים, אלא המתין עד לאחר שיעקב סיים את הברכה ("המלאך הגואל אותי" וכו'), ורק לאחר מכן ניסה להסיר את יד ימין מראש אפרים ולהעבירה לראש מנשה. מדוע? הלא הטעות ניכרה בבירור מהרגע הראשון !
נניח לרגע את השאלה הזאת, ונתמקד בענין אחר, והוא כוונתו של יעקב במתן הברכות. ברכתו של יעקב כללה שני אלמנטים: האחד – הנחה פיזית של יד על ראש הבנים, והשני – ברכה מילולית. אילו יוסף לא היה מנסה לתקן את טעותו של יעקב, כי אז הענין היה מסתיים בסוף ברכת "המלאך הגואל". במצב זה, המסר שעלה מברכתו של יעקב היה מפתיע ביותר: במישור הפיזי – יעקב שם יד ימין על אחד הבנים (ואפילו משכל את ידיו), כלומר – נותן עדיפות לאחד הבנים. מצד שני – תוכן הברכה הוא שוויוני לחלוטין לשני הבנים: "יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי....וידגו לרוב" ללא כל הבחנה בין שני הבנים. אכן, מסר מפתיע ביותר, בניגוד להיסטוריה המשפחתית הקלאסית של בן נבחר על פני בן אחר (יצחק אל מול ישמעאל, יעקב אל מול עשו, יוסף אל מול אחיו). במסר מפתיע זה מפיק יעקב את הלקח ממעשיו בקטנותו של יוסף, ומתקן את טעותו – שוב אין בן נבחר ובן דחוי אלא כולם שווים, ושוב גם אין יתרון לבכורה. במסר זה מתקן יעקב את מהלך חייו שלו עצמו –את הנסיון לרכוש את הבכורה. גם ללא שיכול הידים המסר היה ברור דיו, מעצם הברכה המילולית, אך שיכול הידים העצים את המסר, בכך שהוא מבטל את היתרון הטבעי (הבכורה) שיש לאחד הבנים.
זו היתה כוונתו של יעקב, והיא הובהרה שוב לאחר הערתו של יוסף: "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיו מלוא הגויים. ויברכם ביום ההוא לאמור: בך יברך ישראל לאמור – ישימך אלהים באפרים כמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה". כלומר, אין בני האדם שווים, ותמיד תהיה עדיפות של אחד כלפי השני, עדיפות אובייקטיבית מספרית, ולא עדיפות טבעית (בכורה), ואין להתעלם ממנה. אולם במישור הברכה – כולם שווים: "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" (ולא רק "ישימך אלהים כאפרים" או "ישימך אלהים כמנשה").
המסר הזה היכה את יוסף בתדהמה, והיה נראה בעיניו רע ("וירע בעיניו").כל עוד יכל יוסף להניח שיעקב רק טעה באופן מיקום הבנים (כלומר שיעקב טעה בחושבו שיוסף הניח בצד ימין שלו (של יעקב) את אפרים), אבל שהקונספט של הברכה עדין נשאר יציב כפי שהיה אצלו (אצל יוסף)– דהיינו, שהבכור הוא המבורך העיקרי והוא הממשיך את ההנהגה – ניחא. לפיכך לא תיקן מיד את אביו על טעותו, וציפה לראות מה יהיה בברכה – אם בברכה ייזכר מנשה כבכור הרי שמדובר בטעות טכנית בלבד של מיקום הבנים, שניתן לתקנה בסוף הברכה. ואולם לאחר ששמע את דבריו של יעקב - הבין יוסף שכללי המשחק שונו לחלוטין ומעתה יש שוויון בברכה, ואין כל מעמד עדיף לבכורה (ובעצם כל מעמדו של בית יוסף מתחיל להתערער), ואת זה ניסה יוסף לתקן. לפיכך חזר יוסף אל הגרעין הסימבולי ביותר – להחזיר היד לראש הבכור. ואולם יעקב אבינו, שעיניו, פיזית, כבדו מזוקן, אך היה צלול וחד ביותר, הבהיר היטב את כוונתו, ויצר מפנה היסטורי בהתנהלותו של זרע אברהם.
