בעוד שכל מצרים מכרה את אדמתה לפרעה, והעם המצרי הועבר לערים, נשארו הכהנים עם אדמתם, והיא לא נמכרה לפרעה: "רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם".
בניגוד גמור לכך, כל שבט לוי, לרבות הכהנים, אינו זוכה לנחלה בארץ: "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון"
הרמב"ם ראה בדברים אלו איסורים ממש, ומנה שתי מצות לא תעשה: האחת - שלא ינחל כל שבט לוי בארץ ישראל אלא נותנים להם ערים לשבת (ל"ת קס"ט), והשניה - שלא יקח שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש ארץ ישראל (ל"ת ק"ע).
מספר הסברים הוצעו בטעם האיסורים הללו. מדברי הרמב"ם עצמו (שמיטה ויובל יג, יב) נראה כי תפקידם של הלווים כמשרתי ה' ומורי העם מצריך את הבדלתם מכלל דרכי העולם. על כן אין הם זוכים לעצמם באופן הטבעי והמקובל, אלא ה' מעניק להם את מה שמגיע להם.
מדברי ספר החינוך נראה שיש הבדל בטעם שני האיסורים: איסור הנחלה נועד לכך שהלווים לא יתעסקו בשום ענין אחר מלבד עבודתם, ואילו איסור לקיחת חלק בביזה נובע מכך שאין זה נאה למשרתי ה' להשתמש בכלים שנבזזו במלחמה, אלא רק בדברים שהושגו בדרך שלום.
ר' דוד הכוכבי, מצאצאי הרמב"ם, כותב ב"ספר הבתים" שאיסור הנחלה נועד למנוע מריבות של הלווים עם אחרים, ואילו איסור נטילת חלק בביזה נועד למנוע את ניצול מעמדם של הכהנים כמנהיגי העם לצורך קבלת טובות הנאה.
הרב יונתן גרוסמן (במאמרו שפורסם בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון), מביא שני טעמים נוספים לאיסור הנחלה: האחד קשור לתפקידו של הלוי כמחנך העם (וזאת בשונה מהתפקיד הפולחני של הכהן המצרי) - על מנת שהלוי ימלא את תפקידו זה יש לדאוג לכך שהלוי יסתובב כל העת בין השבטים השונים, יגיע גם למקומות מרוחקים, ויחנך את העם על פי ערכי התורה. השני קשור לתפקידו של הלוי כמשרת ה' - איסור הנחלה (ובעקבותיו – גורל הנדודים) נועד לכך שהלוי ימשיך להרגיש את תחושת התלות הבסיסית בקב"ה.
אלא שקיימות שיטות (למשל – בעל הלכות גדולות) שכלל אינן מונות את שני הלאווים הנזכרים לעיל. טעם אחד לכך קשור לעקרונות של מנין המצוות - קיימות דעות בראשונים שלפיהן בימות המשיח איסור הנחלה לא יתקיים, והלווים ינחלו. ממילא אין מדובר באיסור לדורות ועל כן אין למנותו.
טעם אחר מסביר שאין למנות את הלאווים משום שכלל אין איסורים כאלו. כלומר, אין מדובר בלאווים האוסרים על הלווים לנחול ולבזוז, אלא רק קביעה של התורה שאין ללווים זכות מוקנית לנחלה ולביזה, אבל הם רשאים לקבל אם יתנו להם (ראה בביאור הרב פערלא לספר המצוות לרס"ג, ל"ת רל"ד). נוסיף ונציין כי הרמב"ם עצמו סובר בענין זה שאם הלוי נטל נחלה – מעבירים אותה ממנו.
