במבחן התוצאה, נאומו של יהודה, המופיע בתחילת פרשתנו, הצליח. מיד לאחר תום נאומו של יהודה – "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" - נותן יוסף את קולו בבכי, ומתוודע לאחיו. ומכאן מתבקשת השאלה - מה היה בו בנאומו של יהודה שגרם לכך שיוסף כבר לא יכול היה להתאפק, ומיד התוודע לאחיו?
דעות רבות הובעו במפרשים. יש שהסבירו שהחסות הברורה שנטל יהודה על בנימין ("כי עבדך ערב את הנער") הבהירה ליוסף שהאחים הפנימו את לקחי מכירתו, והם פועלים כעת כגוף אחד ללא הוצאת בני רחל מהמעגל המשפחתי. אחרים הסבירו (ר' יואל בן נון ועוד) שהיתה זו הפעם הראשונה שיוסף הבין שאביו לא התנכר ממנו ולא הדיר אותו מהמשפחה, אלא חי בטעות נוראה שהוא (יוסף מת), שכן עד עתה סבר יוסף שאביו הסכים למכירתו ולפיכך לא ניסה לאתר אותו, ורק כאשר שמע מפי יהודה את הגירסה האמיתי של יעקב אביו ("ויצא האחד מאיתי ואומר אך טרוף טורף"), הבין יוסף שאביו לא זנח אותו מבחירה.
כל האמור לעיל מסביר מה גרם לו ליוסף בנאומו של יהודה, שיתוודע לאחיו, אלא שאין זה מסביר למה כיוון יהודה באותו נאום וכיצד יהודה תכנן להשפיע על האיש אדוני מצרים, שהרי ברור שיהודה לא ידע שהוא ניצב לפני יוסף, ולא ידע שאלמנט הערבות ("כי עבדך ערב את הנער") או הלם הגילוי של "טרוף טורף" יפעלו על האיש אדוני מצרים.
בעקבות האברבנאל, נוכל להציע שיהודה הציע ליוסף עיסקה. אפו של יהודה הריח שמשהו כאן לא מסתדר: התנהגותו הכוללת של האיש אדוני מצרים, הושבת האחרים כסדרם, החזרת הכסף בשקים, סיפור הגביע – כל אלו רמזו ליהודה שמשהו לא בסדר, אף כי יהודה לא הצליח לפענח את הענין. במיוחד הטרידה את יהודה ההתעניינות הכמעט-אובססיבית של האיש במשפחתו של יעקב. לפיכך יהודה מחליט להציע לאיש עיסקה: יהודה יספר לאיש את כל מה שירצה לדעת על המשפחה, ובתמורה ישחרר האיש אדוני מצרים את האח הקטן עם יתר אחיו: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו". העיסקה נארזת במעטפת יפה: ראשית, לצורך הצגת העיסקה ניגש יהודה ומתקרב לאיש, ומשווה נופך סודי לכל הענין. שנית, יהודה מציג את הדברים באופן מגמתי, על מנת להעצים את התעניינותו של האיש במשפחת האחים, ושם דברים (שלא היו) בפי האיש "אדוני שאל את עבדיו לאמור", כאילו האיש התעניין באופן יזום המשפחה.
הדבר המפתיע הוא שנאומו של יהודה הצליח, אבל לא על בסיס התוכנית של יהודה, אלא מכוון אחר לגמרי, כפי שפורט לעיל. המונולוג של יהודה התפצל, אפוא, לשני קולות נפרדים – זה שיצא מפיו של יהודה, וזה שנשמע באוזניו של יוסף.
