המתנה מסוכנת (פרשת כי תשא תשפ''ו)

ההמתנה היא מן המבחנים השקטים ביותר של האדם, אולי גם המסוכנים ביותר. היא לא מכה בבת אחת, אלא מטפטפת. היא מעריכה את הדקות, מצופפת את המחשבות ומייצרת מרחב ריק שבו הספקות לומדים לדבר בכל רם. כולנו מכירים את הרגע הזה. קבענו, טאמנו, הבטיחו לנו. אנחנו עומדים ומחכים והוא לא מגיע. עוד דקה ועוד דקה ועוד אולי עוד מעט. ובינתיים הראש מתחיל להשלים את מה שאין בו מידע. אולי הוא לא התכוון, אולי לא ספר אותנו, אולי היינו תמימים.

וככל שהזמן נמשך, לא זו בלבד שאיננו מקבלים תשובה, אנחנו גם מתחילים לאבד את היכולת להחזיק שאלה פתוחה. ומכאן נולדות שלוש תגובות אנושיות מוכרות. הפסימי נוטש מהר כדי לא להיפגע. האופטימי נשאר ומספר לעצמו סיפור חדש שיצדיק את ההמשך. ובעלי התושיה מייצרים תוכמית חלופית כדי למזר נזקים, להציל את מה שאפשר. ויש גם אלה שתמיד יש להם תוכנית מגירה, כי הם אינם סובלים הפתעות ומראש בנו מסלול חילופי למקרה שהחיים לא יעמדו בזמנים.

והנה, בפרשת כיטיסה התורה מציבה לנו מראה כואבת. ההמתנה הגדולה ביותר של עם ישראל הופכת לנקודת השבר הגדולה ביותר שלו. משה עולה להר סיני 40 יום ו-40 לילה. העם נשאר למטה, מחזיק את הנשימה הלאומית ואז מגיע הפסוק המצמר. וירעם כי בושש משה לרדת מן ההר. לא נאמר לא ירד אלא בושש מתעכב. זו מילה של לוח זמנים, מילה של ציפיה שנבנתה ואחר כך לשברה. כשאדם מחכה למשהו שאין לו תאריך, הוא מתרגל לאי הידיעה.

אבל כשיש תאריך והזמן עובר אותו, נוצרת תחושת בגידה של המציאות. וכאן השאלה זועקת, איך ייתכן? דור שראה את קריאת ים סוף, דור ששמע אנחיה, דור שחווה ניסים גלויים, לא מצליח להמתין עוד רגע. הפסוק עצמו נותן רמז עמוק. העם אומר לאהרון, כי זה משה האיש אשר העלינו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו. הם לא אומרים משה שיקר, הם לא אומרים משה לא קיים, הם אומרים לא ידענו.

כלומר, הבעיה אינה חוסר אמונה, אלא חוסר יכולת לשת את הערפל. דווקא הקלות העמוקה במשה, דווקא האמון הגדול בו, הם שיצרו את עוצמת הכריסה ברגע שהוא לא נראה. כשהקשר בנוי על דמות אחת כצינור יחיד, כל עיכוב בצינור מרגיש כמו ניתוק מהחיים עצמם. חז"ל במדרש מציאים שהשיבוש היה כביכול טכני, טעות בחישוב 40 הימים, האם יום העלייה נכלל או לא? והדבר הזה שנשמע פאות הוא שיעור עצום. לפעמים ההתרסקות האנושית לא נולדת ממחלוקת עקרונית, אלא מפע קטן בין זמן שאמרו לזמן שקרה.

החיים זזו שעה והנפש איבדה יציבות. ומה עושה העם כשהוא לא מסוגל להמתין? הוא לא אומר הבנת נתפלל ולא אומר הב נברר. הוא אומר קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו. כלומר, אנחנו צריכים משהו שילך, משהו בתנועה. ההמתנה משתקת והאדם מוכן להחליף אמת בהכלה. העיקר לא להישאר עומד מול שתיקה. וזה אולי הבעייתיות העמוקה של ההמתנה. היא לא רק מבחן של סבלנות, אלא מבחן של זהות. האם אני מסוגל להיות אדם שמחזיק אמון גם כשאין נוכחות?

האם אני מסוגל להישאר נאמן גם כשאין סימנים? או שאני חייב תחליף, רעיון, דמות? סמל, עגל, רק כדי לא להיות תלוי בשאלה פתוחה. חטא העגל במבט הזה איננו רק עבודה זרה. הוא תגובה נפשית קהילתית לחרדת ההדר. העם לא ביקש אל חדש כי שכח את ה. הוא ביקש משהו מוחשי כי לא יכול היה לשת את הזמן שבו שום דבר לא מוחשה. ומכאן הקריאה שנשארת איתנו. ההמתנה איננה את הקללה בדרך אל החיים היא חלק מן החיים עצמם.

והשאלה איננה האם נחכה אלא איך נחכה. האם ההמתנה תהפוך אותנו לאנשים שממציאים עגלים כדי לסתום חורים או לאנשים שמסוגלים להישאר נאמנים גם כשהזמן מתארך ולדעת שהעיכוב אינו תמיד סימן לביטול אלא לפעמים חלק מן התהליך כי לפעמים דווקא במקום שבו בושש שם נבחנת האמונה לא כשמשה יורד עם לוחות אלא בדקות הארוכות שלפני שהוא נראה באופק ‏M.