יש משהו מאד מפתיע בפתיחה שנבחרה לספר בראשית. אילו היינו מבקשים לכתוב פרק שה' עומד במרכזו היינו כותבים שה' הוא המצוי הראשון, הוא אחד ולא שניים או יותר, הוא אינו גוף ולכוחו אין סוף, והוא ממציא כל הנמצאים אך אינו צריך להם. פתיחה זאת קיימת בספרות הדתית, איך אין זו פתיחתה של התורה, אלא פתיחתו של ספר משנה תורה לרמב"ם.
הפתיחה שפותחת בה התורה – "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ" (וכפירוש הרמב"ן – בהתחלה ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ) - רחוקה מלהיות טריוויאלית. לא רק שהיא אינה מספרת את הכל, אלא שהיא מסיטה את הדגש מהדיון על מר שנראה כחשוב ביותר: מהותו של האל - מצוי ראשון, אחד, אינסופי, אל עבר ההיבטים הפריפיאליים יותר - האל כבורא העולם והאדם, והיא מקדישה להיבטים אלו מלל רב ומקום נרחב.
המשמעות של פתיחה זאת עמוקה בהרבה ממה שנראה בתחילה. פתיחה זו אינה מסתפקת בציון המובן מאליו בעולמנו הדתי - שהעולם או האדם אינם עומדים לבדם במרכז, אלא היא זועקת זעקה חזקה בהרבה - שא-להים כשלעצמו אינו עומד לבדו במרכזו של עולמנו, ומה שחשוב הוא הקשר והיחס שבין א-להים הבורא לבין העולם והאדם הנבראים. שאלות של מה ה' רוצה מאיתנו, ואיך נממש את עצמנו בעולם כיחידים וכחברה, נקבעו על ידי ה' ככאלו שיעמדו בקידמת הבמה, בעוד שאמיתות יסוד כי ה' אינו גוף ואין לו דמות הגוף המתינו לשלב מאוחר בהרבה.
העמדת האדם בקידמת הבמה במעין ריקוד עם בוראו הינו הפתעה מרעננת ביותר, ופתיחתה של התורה מכינה אותנו למה שנמצא ממש מעבר לפינה - עיסוק מעמיק ומרתק בשאלת הקשר שבין א-להים לעולם, לאדם, לאנושות, לעם ישראל, למקום ולזמן.
