שאלתו של רבי יצחק - "לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?" - הינה שאלה טבעית לכל מתעניין וסקרן, שכן כל פתיחה שהיתה פותחת בה התורה, היתה מעלה את השאלה מדוע בחרה התורה לפתוח באופן כזה ולא באופן אחר.
ואכן, יש משהו מפתיע מאד בפתיחה שנבחרה. אילו היינו מבקשים לכתוב פרק שהאל עומד במרכזו היינו כותבים שהאל הוא המצוי הראשון, הוא אחד ולא שניים או יותר, הוא אינו גוף ולכוחו אין סוף, והוא ממציא כל הנמצאים אך אינו צריך להם. פתיחה זאת קיימת בספרות הדתית, איך אין זו פתיחתה של התורה, אלא פתיחתו של ספר משנה תורה לרמב"ם.
הפתיחה שפותחת בה התורה – "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ" (וכפירוש הרמב"ן – בהתחלה ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ) - רחוקה מלהיות טריוויאלית. לא רק שהיא אינה מספרת את הכל, אלא שהיא מסיטה את הדגש מהדיון על מהותו של האל - מצוי ראשון, אחד, אינסופי, לעבר ההיבטים הפריפיאליים יותר - האל כבורא העולם והאדם, ולכך היא גם מקדישה מלל רב ומקום נרחב.
המשמעות של הפתעה זאת גדולה בהרבה ממה שנראה בתחילה. למעשה, כבר בפתח דבריה הולמת בנו התורה ומציגה באופן בוטה את המסר שצריכים שנים לטנגו: א-להים, והעולם והאדם. במלים אחרות, א-להים כשלעצמו אינו עומד במרכזה של התורה, וגם לא העולם והאדם. מה שמענין וחשוב הוא הקשר והיחס שבין א-להים הבורא לבין העולם והאדם הנבראים. פתיחתה של התורה מעידה על מה שצפוי לנו בהמשך – עיסוק מעמיק ומרתק בשאלת הקשר שבין א-להים לעולם, לאדם, לאנושות, לעם ישראל, למקום ולזמן. כפאראפראזה על דבריו של ד"ר יוסף בורג המנוח בענין החיבור "ציונות-דתית" – מה שחשוב הוא המקף המחבר.
