בראשית - המצוות בפרשה: פריה ורביה – מבחן התוצאה

בפרשתנו אומר אלקים לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמיים, ובכל חיה הרומשת על-הארץ".

לאור הלשון הברורה של הפסוק, כמעט כל מוני המצוות מנו את פריה ורביה כמצות עשה (ראו למשל בספר המצוות לרמב"ם, עשה רי"ב, סמ"ג עשה מ"ט, ספר החינוך עשה א', ועוד), וגם את דברי אלו שלא מנו מצוה זאת כמצות עשה (רס"ג), ניסו להסביר בכך שמצות פריה ורביה נכללת במצוה אחרת – מצות הקידושין.

אצל הרמב"ם קיימת הפרדה ברורה בין קידושי אשה לבין פריה ורביה, שכן מדובר לשיטתו בשתי מצוות נפרדות: לישא אשה בכתובה וקידושין, ולפרות ולרבות. הבחנה זאת בין שתי המצוות מעוגנת באופיין השונה של המצוות. בעוד שבמצות הקידושין הדגש הוא על ביצוע מעשה פורמאלי היוצר את הקשר המחייב בין האיש לאישה, הרי שבמצוות פריה ורביה הדגש ניתן על "מבחן התוצאה" – על כך שלאדם יהיו צאצאים, ומעשה המצוה אינו הבעילה (לדעה מנוגדת ראה אצל בספר פקודי ישרים על ספר המצות לרמב"ם, עשה רי"ב). אלמנט זה הודגש בדברי הרמב"ם בספר המצוות, שכתב: "הצווי שנצטווינו לפרות ולרבות ולהתכוון לקיום המין".

אופייה התוצאתי של מצות פריה ורביה בא לידי ביטוי בשורה של הלכות הנוגעות לקיום המצוות:

קיימים מקורות מגוונים הקובעים כי מצות פריה ורביה מתקיימת "בכל וולד שראוי להוליד, ואפילו נולד באיסור והוא ממזר, וכן אם המיר הבן את דתו, וכן מי שהיו לו ילדים בהיותו גוי ונתגייר. אבל אם נולדו לו ילדים שאינם בני ביאה, ואינם ראויים להוליד - לא קיים המצווה, כגון שהיה הבן סריס או הבת אילונית" (מתוך האנציקלופדיה ההלכתית רפואית בעריכת פרופ' אברהם שטיינברג - http://www.medethics.org.il/articles/tora/subject1.asp).מכאן, שאין זה משנה האם ההולדה התבצעה בעקבות קידושין כדת משה וישראל או לא, והעיקר הוא שנולדו לאדם ילדים הראויים להוליד.

והיה ניתן להקשות – כיצד מצות פריה ורביה מתקיימת במקרה שהילדים נולדו באיסור והם ממזרים, והרי מדובר במצוה הבאה בעבירה? אלא שהכלל של מצוה הבאה בעבירה מתקיים, לשיטת הרמב"ם, כאשר החפץ שבו נעשית המצוה הינו דבר אסור (למשל נטילת לולב הגזול, או אכילת מצת טבל בליל פסח (ראה פירוש המשנה לנדרים ב, ב)). בענייננו, כאשר מעשה המצוה אינו הבעילה אלא התוצאה (העמדת צאצאים), ממילא אין כאן מצוה הנעשית באיסור, ולא יחול הכלל של מצוה הבאה בעבירה.

בנוסף, אופיה התוצאתי משל המצוה בא לידי ביטוי גם בטעמה של המצוה, וכפי שכתב בספר החנוך "משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב".