איך מתמודדים עם תלונה? (פרשת בשלח תשפ''ו)

ברפידים אין מים. במדבר זה לא עניין של אי נוחות זמנית. זו סכנת חיים של ממש. דמיינו לעצמכם עם גדול עם משפחות, ילדים ומקנה. עומד במקום שאינו יכול לספק את הצורך האנושי הבסיסי ביותר. מים. רגע כזה מעורר באופן טבעי בעלה, חרדה, תחושת עובדן שליטה. וכשמגיעה הבעלה מגיעות גם שאלות קשות. למה אנחנו כאן? למה יצאנו למסע הזה? האם יש מי שמוביל אותנו באמת? מתוך תחושות אלו יוצאות מהפה של בני ישראל מילים שבוות מהלב למה זה אליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמה אך כאן נשאלת שאלה גדולה ומרכזית בפרשה איך אנחנו מבינים את החוויה הזו האם זה הוא רגע של מרד או של כאב קריאה מדוקדקת

בפרשה מגלה שיש כאן רבדים שונים מצד אחד קולו של העם זהו קול של קושי אמיתי של שאלה מתוך לב מבולבל ומודאג זהו עם צעיר בחירותו שזה אתה יצא משעבוד ארוך והוא עוד לומד להאמין, עוד לומד איך לשאול, איך להתמודד עם מצוקה.

מצד שני, קולו של משה רבנו, המנהיג שעומד בראש העם. משה מרגיש היטב את גודל האחריות על כתפיו. כשהוא אומר, "מה תריבוני עמדי, מה תנסון את השם?" הוא אינו מבקר את העם מתוך מקום של ניתוק, אלא מתוך דאגה עמוקה ליציבות המחנה ולשמירתא ביחד. משה מבין שהשאלות והתלונות, אם לא יטופלו בתבונה, עשויות להפוך לאיום על עצם הקיום החברתי של העם. שהוא צועק אל השם עוד מעט וסיקלוני אפשר לחוש את הכאב והמתח העצום שבו הוא נמצא זה לא פחד אישי של משה אלא הדאגה של מנהיג שמבקש למנוע מפירוק המחנה ואז מגיע קולו של הקדוש ברוך הוא כאן תמונה נקודת המפנה של הסיפור אם היינו מצפים לכל שופט או

נוזף הפרשה מפתיעה אותנו בתגובה שמגיעה מתוך חמלה וחינוך אין ויחר אף השם אין נאומים על חוסר אמונה ואין עונש במקום זאת השם מספק פתרון שמחזה גם את הביטחון הפיזי וגם את הקשר הרוחני.

קח את המטה ועבור לפני העם והקית בצור ויצאו ממנו מים. ואז מגיע משפט שממקד את כל המסר. הנני עומד לפניך שם על הצור. אם השאלה שעלתה מתוך יאוש הייתה היש השם בקרבנו עם אין. התשובה האלוקית אינה במילים אלא במעשה של נוכחות. הנני. השם אינו שופט את העם אלא מתייצב עבורו. הוא מתגלה לא כהורה נוזף אלא כהורה תומך ואוהב שנמצא שם כדי לחזק. גם השם שניתן למקום משא ומריבה משמש כזיכרון לרגע מוכב אך לא כזה של כעס אלא שם התנסות רגע שבו נבחל הקשר בין העם לקדוש ברוך הוא ונבנתה אמונה עמוקה יותר דרך התגלות של חיים והצלה כשמשווים את רפידים לשאר חוויות במדבר חטא העגל חטא המרגלים קורח ההבדלים ניכרים לחלוטין בעוד שבמקומות אחרים תלונות הפכו למרידות ונענו בענישה כאן ברפידים אדוני מכיר במצוקת העם ורואה צמ עונם כסימן לבקשה ולא למרד.

מכאן עולה מסר חזק וברור. לעתים השאלה היכן השם אינה מגיעה מתוך כפירה אלא מתוך כאב. משה שומע בסכנה אך אדוני שומע בהזדמנות לבנות אמון. אין כאן סתירה בין תגובותיהם. משה כמנהיג חייב לשמור על הסדר. והקדוש ברוך הוא מלמד שהדרך לבניית עם עובר לא דרך שיפוט אלא דרך סיפוק צרכים ובניית קשרים של חסד ואמונה. ברפידים כולנו לומדים שיעור. אמונה אינה רק רעיון נסגב, אלא גם ביטחון במציאות, בצרכים הבסיסיים וביכולת לסמוך.

זהו רגע שבו העם התקרב בצעד נוסף לעבר היותו עם מאמין וחופשי באמת. שבת שלום ומבורכת.