איך משה ספר את תרומות בני ישראל, אם אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין? (פרשת ויקהל פקודי תשפ''ו)

יש לי שאלה בשבילכם. מהו הדבר שעליו אמרו חז"ל, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. לכאורה זו אמירה מפתיעה. האם ייתכן שדווקא הידיעה שכביכול מביאה ביטחון ושליטה מונעת את הברכה? איך זה עובד? למה הידיעה המדויקת במקום להוסיף ברכה יכולה דווקא לחסום אותה? חז"ל לימדו אותנו דבר עמוק. הברכה האלוקית שורה רק במרחב פתוח. במרחב שבו האדם אינו שולט לחלוטין ואינו יודע הכל. כאשר האדם עסוק בספירה מדוייקת של רכושו, יש לי 100 שקי חיטה, יש לי 1000 בקבוקי יין, הוא תופס את המציאות במלואה, הוא לוקח אותה לעצמו, סוגר אותה בתוך המסגרת האנושית הצרה שלו.

אבל פעולת הספירה הזו, שבה האדם מתיימר לשלוט ולדעת הכל, עשויה למנוע מהברכה האלוקית להיכנס. הברכה זקוקה למרחב שבו האדם משאיר מקום לאי ודאות, לספק, למשהו שאינו בשליטתו. זהו המקום שבו השפע יכול להתגלות בדבר הסמוי מן העין. הנה בפרשת פקודי מתרחש דבר שלכאורה סותר את העיקרון הזה. משה רבנו סופר ומונה בדיוק רב את כל הזהב, הכסף והנחושת שהובו למשכן. כל הזהב ועשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש. וזהב התנופה 9 ו20 כיכר ו7 ו30 ש₪ בשקל הקודש.

המספרים מדויקים. הכל כתוב ומתועד ללא שום פרט שנשאר סמוי מן העין. אז איך ייתכן שהשכינה שרטה במשכן ושפע הברכה האלוקית מילה אותו למורות הספירה הכבדנית הזו? כדי להבין את התשובה דמיינו לרגע סיטואציה רגילה מעולם החול. חקלאי קוצר אתתו מביט בערמה ואומר לעצמו כמה שפע יש פה כמה חסד אבל ברגע שהוא מתחיל לספור יש לי 100 שקי חיטה בדיוק העמדה שלו משתנה. הוא כבר לא מתייחס לתבואה כמתנה אלוקית פתוחה.

אלא כריכוש שקיים בשליטת אותו. בין רגע התבואה עוברת מרשות שמיים לרשות האדם. אותו שינוי תודעתי הוא שמונע את הברכה. הספירה סוגרת את המרחב האלוקי. אך המשכן אינו שייך לעולם החול. המשכן הוא מרחב אלוקי טהור מעיקרו. הוא נבנה כקודש, כמקום שבו השכינה שורה ואינו יכול להפוך לרשות האדם. גם אם משה רבנו סופר ומונה את כל התרומות ואת כל כיכרות הזהב והכסף, הוא אינו מעביר אותם למרחב אנושי. הם נשארים קודש, נשארים ברשות האלוקים.

כאן הספירה לא רק שאינה סותרת את הברכה, אלא אף יכולה לחזק אותה, משום שהיא מדגישה שכל הפרטים הללו שייכים לריבונו של עולם בלבד. המשמעות היא שבמשכן הספירה אינה פוגעת, כי אינה מחוללת שינוי במעמד החפצים. הם נשארים במרחב האלוקי. בעולם החול לעומת זאת הספירה תמיד עשויה להפוך את הקשר בין האדם לאלוקים למשהו מרוחק יותר ולכן חז"ל הזהירו מפניה. המסר הגדול שהפרשה מלמדת אותנו הוא הצורך באיזון נכון בין שליטה לאמונה.

בחיי היום יום כדאי שנלמד לשחרר אחיזה, לא לנסות לדעת או לחוש שליטה מלאה על המציאות. לפעמים חשוב להשאיר מקום פתוח, מקום לברכה האלוקית. אך בעולם הקודש דווקא הפעולה האנושית כמו הספירה המדויקת יכולה להצים את התחושה שהכל שייך לאלוקים וכך לתת לברכה האלוקית מקום להופיע במלא עוצמתה. להתראות.