אותם חגים, סיפור אחר לגמרי (פרשת פינחס תשפ''ו)

זמן קצר לאחר יציאת מצרים בספר ויקרא מופיעה רשימת החגים פסח שבועות ראש השנה יום הכיפורים וסוכות התורה קובעת מתי כל חג חל מה הוא אופיו איזו מלאכה אסורה בו ומהיא המצווה המיוחדת השייכת אליו הקורא מקבל את הרושם שהנושא כבר הונח במקומו ואז כמעט 40 שנה מאוחר יותר בפרשת פנחס שאנו קוראים השבוע ממש לפני הכניסה לארץ מופיעה שוב רשימה דומה של אותם מועדים עצמם אלא שהפעם הלשון משתנה מאוד.

במקום לעסוק בעיקר במשמעות היום, התורה מונה בכבדנות את הקורבנות הציבוריים של כל מועד. כמה מקריבים, מאיזה סוג ומה הוא הסדר המדויק בכל יום. במיוחד בסוכות, שם הפירוט נעשה רחב מאוד. במבט ראשון זו נראית כמו חזרה, אבל למעשה אין כאן כפילות, אלא שני מבטים שונים על אותו עולם. בפעם הראשונה בספר ויקרא התורה מדברת על החגים כפי שאדם מישראל פוגש אותם בחייו היא מתארת את קדושת היום מתי הוא בא כיצד נבדל משאר הימים איזו תביעה הוא מציב לאדם סוכות מתואר דרך הישיבה בסוכה יום הכיפורים דרך העינוי והשביטה ראש השנה דרך התרועה זהו הממד האישי והקיומי של החג האדם לומד כיצד לחיות זמן מקודש בפרשת פנחס המבט מתרחב.

כאן התורה כבר אינה שואלת רק כיצד היחיד מציין את המועד, אלא כיצד העם כולו נושא אותו. משום כך, היא עוברת ללשון מדוייקת ומדודה של ערבנות ציבור. אין זו תוספת טכנית בלבד. זהו תיאור של מסגרת לאומית. החג אינו רק חוויה של אדם, משפחה או קהילה קטנה, אלא חלק מסדר החיים הקבוע של הציבור כולו. הנקודה הזאת חשובה מאוד. עם איננו רק אוסף של יחידים שמאמינים באותם דברים. כדי שתיווצר אומה דרוש גם זמן משותף, קצב משותף, סדר משותף ומעשים ציבוריים המבטאים שהייחות כוללת.

הקורבנות הציבוריים מילאו בעולם המקראי בדיוק את התפקיד הזה. הם נתנו לקדושה צורה ציבורית ומוסדית. הם ביטו את העובדה שהחג איננו רק מה שאדם מרגיש בביתו, אלא גם מה שהעם בונה יחד במרחב המשותף שלו. כאן מתברר גם מדוע התורה בוחרת לחזור אל המועדים בלשון חדשה דווקא בנקודה הזאת. 40 שנה עברו מאז יציאת מצרים. הדור שיצא ממצרים כבר אינו. דור חדש עומד לפני הכניסה לארץ, לפני חיים לאומיים מסודרים, לפני בניית מוסדות קבועים.

לכן דווקא עכשיו התורה מלמדת לא רק מהו הזמן הקדוש מצד חייו של האדם, אלא מה נדרש כדי שזמן כזה יעשה יסוד בחיי אומה. לכן החזרה איננה חזרה. בספר ויקרא התורה מלמדת מה הוא המועד. בפרשת פנחס היא מלמדת כיצד ציבור חי אותו. ובנקודה הזאת מתברר ההבדל העמוק בין קבוצה של מאמינים לבין עם. שבת שלום. להתראות. Š